תמיד אני שואלת את הבנים הנשואים שאלות מיותרות כמו"איפה הייתם היום"? או "למה לא באתם אלינו?" ואז אני נעלבת עמוקות כי היינו בבית אבל הם בחרו להיות במשפחה שלה...(כלומר של הכלה).
עשרות פעמים החלטתי שיותר אני לא שואלת שאלות. מי שלא יודע לא נעלב, לא נפגע ולא מוטרד. זה שלא יודע פטור ממחשבות שליליות. אז מדוע שוב ושוב אני שואלת את אותן שאלות שנשבעתי שלא אשאל יותר??
אני מהרהרת על כל הדברים שאני שומעת חדשות לבקרים.
הבנים הולכים אחרי האשה.
בנים פחות קשורים להורים. בנות קשורות יותר.
בנים פחות רגשניים ולא טובים בענייני הרגש. ועוד.....
אני חושבת שבנים אוהבים את ההורים במידה שווה לבנות אלא שיש לחקור לעומק מדוע לאחר הנישואים הם הולכים שבי אחר האשה.
בשיחות עם בעלי הוא אומר תמיד שגם הוא עושה רק מה שאני רוצה.
הקבלה של העובדה המוגמרת שהבנים שגידלתי ורוממתי שלושים ומשהו שנים אינם שייכים יותר לי ורק לי היא קשה מנשוא.
מזל שהנכדים משמחים אותנו ועדין אינם חיים ומבינים את המורכבות של המילה הטעונה-משפחה
;){kind=link}